חיפוש
  • רות נודלמן

מאחורי הקלעים של השיר החדש "במקום הזה"

רציתי לספר בנחת למי שמעוניין, איך השיר הזה קרה. איך הנס הזה קרה.

יש קרן לאקו"ם שנקראת הקרן לעידוד היצירה. שלחתי לשם את הרצון שלי להוציא מיני אלבום חדש.

עברו כבר כמה שנים מאז האלבום המלא "קווי מתאר" והצטברו חומרים חדשים והחיים שלי השתנו וקיבלו אותו במוזיקה, אפילו הקול שלי השתנה. הפנים שלי. את כל זה רציתי להוציא לאור. להתחדש.


אז אקו"ם נתנו אור ירוק ודד ליין שכידוע הוא דבר חשוב מאוד ליצירה והתחלתי להתקדם בתכנית:

מיני אלבום, שבו בחרתי מפיקים שמעניין אותי לעבוד איתם ופזמונאיות שהמילים שלהן גורמות לאצבעות שלי לרקוד על הפסנתר. השיר הראשון יצא בהפקת צח דרורי והמילים של כלת פרס אקו"ם חנה גולדברג . חיבר בין העולם הקלאסי והפסנתר , שזה הרקע של שנינו, עם תכנותים אלקטרונים . שילוב עולמות שהשלים את עולם הדימויים הלירי, על דמות שעוברת שינוי מהפנים אל החוץ. ועכשיו השיר השני "במקום הזה"


השיר הנוכחי נכתב בתהליך לא שגרתי עבורי. אוריאנה שפי, שכתבה את המילים, למדה איתי ברימון. יהודה עדר "סימן" את שתינו וקיבץ אותנו יחד עם עוד 4-5 זמרים יוצרים מאותה שנה, לקבוצה אקסלוסיבית שמקבלת מפגשים ייחודים והדרכה אישית ממנו מדי שבוע . היה גם רצון שלו לשיתוף פעולה בינינו. מן סופר גרופ. מישהו האמין בנו . הייתה גם הכרה הדדית בינינו. שתינו המשכנו להופיע ליצור ולחיות מוסיקה גם כשסיימנו רימון עד היום הזה. אוריאנה הזכירה לי כי אני בכלל שכחתי, שנפגשנו לראשונה כשהיינו רק בנות 17, במבחן במה ללהקות הצבאיות. מתוך כמה עשרות מתמיינות באותו אודישן, היינו הנערות היחידות שביצעו שירים מקוריים וליוו את עצמן בכלי נגינה (אני בפסנתר ואוריאנה בגיטרה). כמה שנים לאחר מכן נפגשנו שוב, הפעם בבית הספר למוזיקה רימון. שם המשכנו את התפתחותנו המוזיקלית ויצאנו במקביל להופעות עם הרכבים ברחבי הארץ. בשיר הזה אנחנו סוגרות מעגל.


אחרי כמה שנים הקשר בין שתינו אבד. לפני שנתיים נחת אצלי מייל ממנה עם מילים והזמנה לשיתוף פעולה. הייתי עמוק בתוך גידול ילדים קטנים ולא היה לי ראש לזה. אבל פתחתי את קובץ הוורד עם הטקסט והוא צבט לי משהו בפנים. סגרתי והנחתי בצד. עבר זמן מה, הילדים קצת גדלו, חזרתי יותר לעצמי, ליצירה ,התעורר בי רעב חדש להשראה. נזכרתי במייל.


פתחתי אותו באישון לילה. כשכולם בבית ישנו. ניגשתי לקלידים והלחן יצא בזרימה מעצמו. בלי התחכמויות. בלי עיקולים. נקי. ישר. אף פעם לא הלחנתי כ"כ מהר. בדרך כלל המילים זורקות אותי לגרעין של רעיון הלחנה. אני מנסה כל מיני הרמוניות מסקרנות. משחקת עם המלודיה. עוזבת. חוזרת שוב בימים הבאים, עד שאני מנגנת הכל יחד ואני מרגישה את הדמעות בעיניים. דמעות שמחה, התרגשות והודיה. זה הסימן בשבילי שהשיר מוכן. פה זה היה בשטף אחד. בכמה דקות. וגם בלחן שלא אופייני לי בפשטות שלו. זה מצא חן בעיניי. אהבתי שהשיר הוא אישי ואוניברסלי גם יחד. הרגשתי שהוא יכול להתחבר לתקופה הנוכחית אבל לא רק. הרגשתי שזה שיר שמדבר על דור. "מי ייתן לנו קול". "מה נהיה בעוד מאה שנה לא רק מה יהיה בעוד רגע, האם בכלל נהיה בתמונה או שנבלע ברקע?"


עכשיו הגיע האומץ לפנות למפיק של ישי ריבו, מאור שושן. כל פעם היה עמוס בפרויקט אחר, פעם של עקיבא ופעם של ישי, אבל אני לא התייאשתי ולבסוף הגיעה עת רצון.

הוא שאל אותי אם אני מעוניינת לקבל את השיר מוכן או לנכוח בתהליך ובקבלת ההחלטות, מובן שבחרתי להיות שותפה ונהנתי מזה. גם אם זה היה כרוך בלנסוע לתל אביב מדי שבוע מירושלים. זכור לי במיוחד סשן עם דויד איכלביץ' הפסנתר של ישי ריבו, שבסיעור מוחות כל אחד הביא את הרעיונות שלו ויצרנו משהו משותף שלבד לא היינו מגיעים אליו לעולם. התרגשתי כשמאור שיתף שזה היה אחד הסשנים שהוא הכי נהנה בהם מעולם. התרגשתי כשדוד אמר בסוף, שנתראה בהופעות, שהוא יהיה הקלידן שלי. הרגשתי שהניסיון והכישרון שלי מקבלים סוף סוף ביטוי וזאת הייתה תחושה טובה שהרבה זמן לא נתתי לעצמי להרגיש.


הנסיעות לתל אביב היו בשבילי משהו מאתגר , כל סשן היה כרוך בשעות של ריכוז, יצירה , מחשבה, והשקעה טכנית ונפשית. אבל חיכיתי לזה. זה היה הפעם בשבוע שבוא אני מתנתקת מהשגרה, ממשק הבית מהילדים מהיום יום הצפוי, ליום שאני חופשיה. בזמן. במחשבות. מתעסקת נטו באומנות , ביצירה ובתנאים הגבוהים ביותר. רק נכנסתי לאולפן ונשמתי את האוויר הדחוס והמעושן שמאפיין אולפנים וישר הרגשתי אושר שעולה לי בעמוד שדרה . נתקלת במוסיקאים מוכרים. מגלגלת שיחה עם מפיקים, מוזיקאים, תענוג. ואז אחרי שעות ארוכות של עבודה, חוזרת הביתה סחוטה. לא מסוגלת לתפקד. האדרנלין צונח והעייפות מכ"כ הרבה שעות שהוצאתי מעצמי את המיץ משתלטת. הריחות האחרים. הדיבורים האחרים, המראות השונים, השימוש בקול ובנגינה והאזנה לכל תדר וצלילי מלוא הקשב, 5 החושים קבלו הרבה גירוי , עד כדי כך שמצאתי את עצמי בבית סחוטה נפשית ופיזית. אבל שמחה שמחה שמחה. אני במקום הנכון.


"בַּמקום הזה" . הוא שיר שונה עבורי מהרבה בחינות. עבור כותבת השיר, אוריאנה, הוא בעל אמירה חברתית, המתמודד עם המציאות המורכבת שאנו חיים בה בעת הזאת, המובילה לאובדן תחושת שליטה ותחושת שייכות. בימים אלו של משבר מתמשך ושל בחירות לכנסת, מילות השיר מבטאות ספקות וחששות לצד תקווה למנהיגות טובה ומיטיבה בעלת חזון משכנע. עבורי זה פשוט. זה כל אדם וצעקתו הפנימית. התחושה שאנחנו מצד אחד גדולים מהחיים. צלם אלוקים. ומצד שני כתולעת שסופה לאפר. זמניים ונשכחים.

כך או כך, שוב ושוב עולה השאלה: "מי יכול לתת לנו קול?"


האזנה נעימה

7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
 
  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube